יומן מסע 2012 – חלק 6 (המדבר)
הטמפרטורה בלילה בו שהייתי ב-Mamooth Lakes ירדה הרבה מתחת לאפס (ראו תמונה משמאל) ואני קצת התקררתי, לכן פוסט זה מפורסם באיחור של יום.
כשקמתי בבוקר, השמש זרחה ובעל המוטל בו לנתי (שהיה די אנטיפט) קיטר על כמויות השלג המועטות שהצטברו על ההרים.
כמעט כל תושבי Mammoth Lakes מתפרנסים מתיירות ומיעוט השלג בחורף, אשר מרחיק את תיירות הגלישה, יגרום לבעיה גם עם תיירות האביב והקיץ, זאת עקב כמות המים הקטנה שצפויה בנהרות ובאגמים.
העיר לאס ווגאס, שהיא מטרת הנסיעה של יום זה, נמצאת בסה"כ 170 ק"מ דרומית ל-Mammoth Lakes אבל היא מזרחית ממנה כמעט 350 ק"מ. כיוון שכמעט כל שרשרות ההרים בארה"ב נעות מצפון לדרום, משמעות הנסיעה מזרחה היא שיש לחצות 3 שרשרות הרים ושלושה עמקים.
כזכור מהפרקים הקודמים, כל שרשרת הרים מהווה מחסום לענני הגשם ולכן ככל שנעים מזרחה האיזור הופך ליבש יותר. רוב הגשם והשלג יורדים על הרי סיירה נוואדה ש-Mammoth Lakes נמצאת בשוליהם המזרחים.
היום התחיל בנסיעה דרומה של כ-160 ק"מ על ה-US395 (הזכורה מהפרקים הקודמים) אל העיירה הקטנה Lone Pine. בכך תם כמעט כל פרק הנסיעה דרומה ונותרה רק הדרך מזרחה.
העיירה Lone Pine ראויה לציון בגלל שתי סיבות – הראשונה, מעט מערבית ממנה נמצאת הפיסגה הגבוהה ביותר בארה"ב (למעט אלסקה והוואי) – הר ויטני (Whitney Mountain), המתנשא לגובה של 3,285 מטר.
נקודה מעניינת, שההקשר שלה יוסבר מיד, היא שהנקודה הנמוכה ביותר בארה"ב – Badwater – שגובהה 86- מטר, נמצאת בסה"כ 120 ק"מ מזרחית מהר ויטני.
הסיבה השניה בגללה Lone Pine ראויה לציון – מעט דרומה ממנה מתחיל כביש 190 החוצה את שרשרות ההרים והעמקים אותם הזכרתי קודם לכן.
בשלב זה אמרתי בפעם האחרונה שלום ל-US395 ופניתי מזרחה אל ה-190. מיד בקילומטרים הראשונים, העוברים בעמק אוונס (Owens Valley), ניתן להבחין בשינוי הנוף. הוא הופך להיות יבש וצחיח יותר וגם הטמפרטורה התחילה לטפס. המפה המצורפת משמאל מתארת את מסלול הנסיעה ובמספרים את ההרים והעמקים שעברתי. לדוגמא, Owens Valley הוא מספר 2 והר ויטני הוא מספר 1.
שרשרת ההרים הראשונה שיש לעבור מכונה Argus Range (מספר 3) ולאחר שיורדים ממנה מגיעים לעמק Panamint (מספר 4).
בשלב זה עולים לשרשרת הרים שניה, ששמה כשם העמק – Panamint Range (מספר 5) ושוב יורדים, הפעם לעמק המוות – ה-Death Valley (מספר 6).
שמו של העמק נובע מהעובדה שלאחר שהעננים עברו 3 שרשרות הרים, כמות הגשם שנותרה בהם היא אפסית. כמות הגשם היורדת ב-Death Valley מגיעה בממוצע ל-50 מ"מ בשנה ובעמק נרשמו מספר שיאי אקלים, כמו הטמפרטורה הגבוהה ביותר בתולדות ארה"ב (57 מעלות ב-1913), תקופת היובש הארוכה ביותר (3 שנים בהם ירדו בסה"כ 16 מ"מ גשם) ומספר הימים הרצופים בהם נמדדה טמפרטורה מעל 49 מעלות (43 ימים).
טמפרטורות קיצוניות אלה נובעות מכך שמדובר בעמק עמוק מאוד שהוא צר וארוך, השוכן בין שתי שרשרות הרים גבוהות מאוד. בעת ירידת האוויר מההרים לעמק, הוא מתחמם מאוד וההרים עצמם מהווים מחסום המונע מהאוויר החם לנוע.
בעמק אין כמעט מקורות מים היכולים לשמש לשתיה, ו-Badwater (הנקודה הנמוכה ביותר בעמק ובכל ארה"ב) קיבלה את שמה כי המים המועטים המתנקזים אליה הם מלוחים מאוד.
למרות כל זאת, יש בעמק לא מעט אתרי תיירות וניתן לבקר בו במספר רב של נקודות עניין. אחת היפות ביותר היא תצפית זבריסקי (Zabriskie Point) ממנה צולמה התמונה משמאל.
הנסיעה על ה-190 מ-Lone Pine ועד ליציאה מה-Death Valley, בעיר Pahrump שנמצאת כבר בנוואדה, אורכת כ-270 ק"מ. על מנת לצאת מה-Death Valley יש לחצות שרשרת הרים נוספת, אך היא נמוכה ואינה משמעותית. מכאן, שוב בנוף מדברי, הדרך ללאס ווגאס נמשכת כ-100 ק"מ על כביש מהיר ורחב – ה-NV-160.
לאס ווגאס (Las Vegas), הידועה בכינויים "עיר האורות" ו-"בירת ההימורים של ארה"ב", היא העיר הגדולה ביותר בנוואדה ולמעלה מחצי מיליון תושבים מתגוררים בה. העיר התפתחה בשני גלים גדולים. בראשית שנות ה-30 של המאה ה-20 הוקם בה, מה שהיה אז, הסכר הגדול ביותר בעולם – ה-Hoover Dam. על הביקור שלי בסכר זה כתבתי כאן.
הגל השני התחולל בשנות ה-50 כאשר ראשי המאפיה בארה"ב מימנו והקימו בניית מספר בתי קזינו גדולים ששולבו יחד עם בתי מלון ואולמות מופעים. כך הפכה לאס ווגאס לאתר נופש ובילוי ומיליוני תיירים מכל העולם מבקרים בעיר מדי שנה.
בעיר הוקם גם מרכז קונגרסים ענק (LVCC) שבו מתקיימות עשרות תערוכות בשנה, כולל ה-CES שהיא מטרת הביקור שלי בעיר.
