NetCHEIF Blog

חוקת ארצות הברית והתיקון הראשון שלה, המבטיח לכל אזרחיה את זכות "חופש הדיבור", הן אחת מאבני היסוד של הדמוקרטיה הגדולה בעולם.  על בסיס עקרון זה, הפכו הטוקבקים (talkback) האנונימיים, המאפשרים לכל גולש לפרסם כל תגובה, גם היא פוגענית ומעליבה, לתופעה רחבה ביותר.

על פי ידיעה מעניינת שפורסמה אתמול ב-New York Times, אחד מהעיתונים הגדולים ביותר בארה"ב, מסתבר שלא מעט אתרי חדשות בארה"ב שוקלים לאסור פרסום טוקבקים אנונימיים.  הסיבה שמביאה את ה-Washington Post, ה-New York Times ועיתונים אחרים לשקול צעד זה היא הניצול לרעה של האנונימיות.  באופן לא מפתיע, עיתונים אלה מוצאים שתחת כיסוי האנונימיות, גולשים רבים מפרסמים הודעות גזעניות, מעליבות ושיקריות.

גם בארץ, מנצלים גולשים רבים את האנונימיות ומפרסמים הודעות ותגובות פוגעניות.  כיוון שהדרך היחידה העומדת לרשותו של גורם הנפגע מתגובות אנונימיות של גולשים, היא קבלת צו המורה על חשיפת זהותו של גולש משמיץ, נדרשו לנושא זה ערכאות שונות של בתי המשפט בישראל.

המקרה המפורסם ביותר הוא זה של רמי מור, מטפל ברפואה אלטרנטיבית, שספג בסוף 2006 השמצות אנונימיות רבות וביקש להגיש תביעת לשון הרע נגד אותם גולשים.  בתחילת 2007 נדחתה בקשתו לקבלת פרטי אותם גולשים אך בערעור לבית המשפט המחוזי התהפכה החלטה זו.  בפסק דין ארוך ומנומק, קבע השופט יצחק עמית (היושב היום בבית המשפט העליון) כי בית המשפט יכול להכריע לטובת התובע במקרה והאנונימיות נוצלה לרעה.

השופט עמית הגדיר מספר מבחנים שעל פיהם ניתן יהיה לחשוף את זהותו של הגולש האנונימי, כשהראשון בהם הוא "האם הייתה עומדת לתובע זכות תביעה כנגד המפרסם, אילו זהותו הייתה ידועה לו".  אולם, על מנת לא לפגוע באופן אנוש בעקרון חופש הדיבור, קבע עמית כי בנוסף למבחן, יהיה צורך ב-"דבר מה נוסף" כדי שבית המשפט יורה על חשיפת הגולש האנונימי.  בפסק הדין מפרט עמית כ-10 אלמנטים כאלה וביניהם: תום ליבו של התובע, עוצמת הפגיעה, היותו של התובע אישיות ידועה וכו'.  כמו כן הגדיר השופט עמית מספר צעדים מקדימים שעל התובע לנקוט על מנת לקבל צו שיפוטי המורה על  חשיפת זהותו של המפרסם.

בסופו של אותו פסק דין מפורט וחדשני, דחה השופט יצחק עמית את בקשתו של רמי מור ולא נתן שו המורה על חשיפת פרטי הגולש האנונימי.

רמי מור לא השלים עם החלטה והגיש ערעור נוסף לבית המשפט העליון.  בהחלטה תקדימית, שפורסמה לפני כשבועיים, דחה בית המשפט העליון את בקשתו של רמי מור והותיר את החלטת בית המשפט המחוזי על כנה.  בסוגיה שעמדה לפניו, קבע בית המשפט העליון, ש-"האפשרות להתבטא באופן אנונימי היא חלק מחופש הביטוי" ומכיוון שחופש הביטוי היא זכות מעוגנת, לא ניתן לפגוע בה.  השופט אליעזר ריבלין הוסיף וקבע שאין בספר החוקים חקיקה המאפשרת לחשוף את זהותו של גולש אנונימי והשאיר את החלטה האם לקבוע כך בידי הכנסת.  הוא גם הוסיף וקבע שכל הפסיקות הקודמות בנושא זה, בערכאות נמוכות יותר, שהתירו חשיפת פרטי הגולשים מוטעות.

לדעתי, החלטה זו, ובמיוחד לאור הרגולציה העצמית שעומדים לבצע העיתונים בארה"ב, היא שגויה משני טעמים.

ראשית, בהחלטתו מנציח בית המשפט העליון את הגישה הקובעת שרשת האינטרנט היא עולם נפרד שנדרשים עבורו חוקים אחרים ומיוחדים.  לדידו של בית המשפט העליון לאדם המושמץ בעיתון או ברדיו קיימת זכות חוקית לתבוע את עלבונו, אך לא כך ברשת האינטרנט.  בית המשפט מתעלם מכך שבשנים האחרונות הפכה רשת האינטרנט לחלק בלתי נפרד מחיינו והבטים רבים שלה, דורשים מאיתנו ויתור על הפרטיות והאנונימיות.  בסיטואציה זו, ההגנה הטוטאלית שנותן בית המשפט לפרטיותו של הגולש המשמיץ, היא מוגזמת ומיותרת.

שנית, וכפועל יוצא מהחלטתו, מתיר בית המשפט העליון את הרסן ומאפשר לכל אדם בישראל לפגוע באופן וירטואלי ברעו, מבלי שלאחרון תינתן שום יכולת התגוננות.  בית המשפט סומך את ידיו על האנרכיה החברתית המסוכנת שעלולה להיווצר כתוצאה מכך ברשת האינטרנט ומשתמט מלקבוע מסמרות, במקום שבו המחוקק עדיין לא קבע את עמדתו.

אמנם, כבר בראשית 2008 הניחה הממשלה על שולחן הכנסת הצעת חוק המתייחסת, בסעיף  13 שלה, לנושא זה בדיוק.  לממשלה ולכנסת, ניתנו יותר משנתיים לקדם נושא זה, אך פרט למספר דיונים שעוררו לא מעט מחלוקות, דבר לא נעשה.  מן הראוי שלאור פסיקה זו, יתעורר המחוקקים ויקדמו הצעת חוק שתספק כלים ותהליכים ברורים המאפשרים להתגונן מפני ניצול לרעה של האנונימיות ברשת, תוך איזון בין זכויות חופש הדיבור, הפרטיות ושמו הטוב של האדם.

אם לא יזדרז המחוקק, יאלצו בעלי האתרים עצמם, בדומה לאתרי העיתונים בארה"ב, לקבוע כללי צנזורה עצמיים מתוך חשש שבהעדר כתובת אחרת, הם יהיו המטרה לתביעותיהן של המושמצים.  במצב זה עלולה זכות "חופש הדיבור" להיפגע אף יותר ממה שבית המשפט העליון כיוון אליו.